מדריך פגיעות בעבודה – תביעות נגד המעביד והצד השלישי

פגיעות בעבודה הנן שכיחות מאד במחוזותינו. הטיפול בפגיעה בעבודה (כפי שתפורש להלן) מתחלק לרוב לשני מישורים – האחד אל מול המוסד לביטוח לאומי והשני אל מול המעביד ו/או צד שלישי (תביעה נזיקית).
תביעתו של הנפגע בעבודה אל מול המעביד והצד השלישי (תביעתו של הנפגע אל מול המוסד לביטוח לאומי מובאת באתר ב”מדריך לנפגע בעבודה במוסד לביטוח לאומי”).

בהתאם להגדרה של “תאונת עבודה” כפי שהיא מובאת באתר זה ב” מדריך לנפגע בעבודה במוסד לביטוח לאומי”, הרי שכל תאונה תוך כדי ועקב נסיעתו או הליכתו של הנפגע לעבודה ממעונו או ממקום אחר שבו הוא לן; מן העבודה למעונו; וממקום עבודה אחד למשנהו תיחשב כ”תאונת עבודה”.

לא כל תאונה המוגדרת כאמור כ”תאונת עבודה” מזכה בפיצוי מהמעביד ו/או מצד שלישי ובהתאם יש לבחון כל מקרה לגופו.
תביעות כנגד המעביד ו/או צד שלישי (למשל עובד אחר) שגרם לנזק לנפגע הנן תביעות המתנהלות לרוב על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בתביעות אלו על הנפגע להוכיח, כי המעביד ו/או הצד השלישי התרשלו כלפי הנפגע ולכן חבים כלפיו. תביעתו של עובד כלפי מעבידו ו/או צד שלישי שהתרשל כלפיו תתנהל בהתאם לאמור ב”מדריך תביעות נזיקיות” המובא באתר זה (שם ניתן אף ללמוד על עוולת הרשלנות ודרכי הוכחתה).

מיהו מעביד?

סעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מגדיר מעביד כ”מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה

“עובד” מוגדר בסעיף 2 הנ”ל כ”מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור (על-ידי המעביד – א.ק.)”

 

אחריות המעביד כלפי עובדיו

במסגרת מערכת היחסים בין עובד למעבידו נקבע בפסיקה, כי למעביד חובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במידה וחובת הזהירות המושגית מופרת ובמידה ונמצא, כי הופרה אף חובת הזהירות הקונקרטית (ראה על כך ב”מדריך תביעות נזיקיות”), יוכל העובד לתבוע את מעבידו ברשלנות.

מקור חובותיו של המעביד נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וכן, בין היתר, בתקנות ארוכות ומפורטות שקמו מכוח פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תשל-1970. בבסיס אחריותו של המעביד עומדת חובתו של המעביד לנקוט באמצעים סבירים על מנת להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה, בין אם המדובר בסיכונים מיותרים ובין אם בסיכונים רגילים ובלתי רגילים.

חובתו של המעביד הנה חובה פוזיטיבית ואישית וככזו היא מחייבת את המעביד לנקוט באמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזק גוף לעובד במהלך עבודתו של העובד.

דוגמאות לחובותיו של מעביד כלפי עובדיו:

  1. מעביד חייב להזהיר כל עובד בדבר הסיכונים הצפויים בסביבת עבודתו של העובד, רחוקים ככל שיהיו וכן ליתן מענה בטיחותי לשם מניעת נזק כלשהו לעובד.
  2. המעביד חייב לסלק באופן פוזיטיבי כל סיכון הקיים לעובד בסביבת עבודתו.
  3. מעביד חייב לספק לעובדיו ציוד מגן מתאים ותקין לכל סביבת עבודה במקום העבודה ואף חייב לוודא שעובדיו משתמשים בציוד המגן.
  4. המעביד חייב להדריך את עובדיו באשר לאופן ביצוע העבודה והשימוש בכלי העבודה.
  5. המעביד חב בחובת פיקוח על עובדיו הן בשמירה על כללי הבטיחות במקום העבודה והן בשמירה על נורמה של התנהגות בהתאם להנחיותיו של המעביד הן באופן ביצוע העבודה והן באופן הפעלת כלי העבודה.

אשם תורם

טענת האשם התורם הנה אחת מטענות ההגנה של המעביד והיא קבועה בסעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. משמעות הטענה היא כי העובד נושא בעצמו באשם לקרות הנזק, בשיעור חלקי או מלא. במידה ויוכח כי הניזוק נושא באחריות לנזקו, במידה כזו או אחרת, יפחת שיעור הפיצוי שיזכה בו הניזוק בפועל.

כאמור לעיל, חובת הזהירות של מעביד הנה רחבה וזאת בין היתר, משום ציפיה מממעביד להיות מודע לכל הסיכונים בסביבת העבודה. חובת הצפיות של מעביד גבוהה מכל עובד במקום העבודה ומשכך טבעי הוא שחובת הזהירות של המעביד רחבה יותר משל העובד.

יחד עם זאת העובד אינו פטור מחובת זהירות. במידה וימצא שהיה על העובד לראות את הנולד בהתאם למעשיו, ייתכן ובית המשפט יפחית מכל פיצוי שייפסק לעובד את אחוזי רשלנותו התורמת של העובד. בית המשפט יבחן את האוטונומיה שניתנה לעובד כפונקציה של אופן ביצוע העבודה ממנה ניזוק.

קיזוז

בהתאם לעקרונות דיני הנזיקין (השבת המצב לקדמותו), הרי שעל הנפגע בפגיעה מעבודה לקבל פיצוי שישיב אותו למצב בו היה עובר לפגיעה בעבודה. כאמור, בפגיעה בעבודה תובע הנפגע הן את המוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלאות בעקבות נכותו והן את מעבידו ו/או הצד השלישי. על מנת שלא יווצר מצב של כפל פיצוי יפחית בית המשפט את התגמולים שיקבל הנפגע מהמוסד לביטוח לאומי מכל פיצוי שיפסק לנפגע בתביעתו אל מול המעביד ו/או הצד השלישי.

פוליסות ביטוח אישיות

עובדים רבים מבוטחים באופן פרטי במסגרת פוליסות תאונות אישיות, פוליסות נכות ואובדן כושר עבודה וכן פוליסות קבוצתיות מטעם מקום עבודתם. כאשר נפגע אדם במהלך עבודתו, הוא זכאי על פי רוב להגיש תביעה גם מכוח פוליסות פרטיות, בנוסף לתביעה המוגשת למוסד לביטוח לאומי ו/או כנגד האחראי לקרות הנזק (מעביד, צד שלישי). בניגוד לאמור לעיל, כל סכום שייפסק לעובד בתביעתו מכוח פוליסת הביטוח הפרטית לא יקוזז מתביעתו כנגד המעביד ו/או הצד השלישי (סעיפים 81 ו- 86 לפקודת הנזיקין).

התיישנות

תביעה של עובד כנגד מעבידו ו/או צד שלישי מתיישנת כעבור 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. פקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעת כי מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, מתחיל מירוץ ההתיישנות ביום שבו אירע הנזק (סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות וסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

ומה במידה והנזק התגלה לאחר זמן מה מיום המעשה ו/או המחדל הרשלניים? במקרה כזה מתחיל מירוץ ההתיישנות ביום שבו נתגלה הנזק בפועל, אלא שבמקרה זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק (סעיף סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

תביעה של עובד נגד חברת ביטוח על-פי פוליסות פרטיות יש להגיש עד 3 שנים ממועד הפגיעה.

נדגיש – מרוץ ההתיישנות מופסק רק על ידי הגשת תביעה לבית המשפט. על כן, חשוב מאוד לפעול בהקדם למימוש הזכויות אל מול המעביד ו/או הצד השלישי, בטרם תתיישן התביעה. נציין, כי במידה והניזוק השתהה עד כמעט חלוף מירוץ ההתיישנות, כי אז קיימת טענת הגנה למזיק הקרויה “שיהוי”, הגורם, כביכול, לנזק ראייתי למזיק, דבר המשליך על סיכויי התביעה, אף אם זו הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

מלכתחילה, רצוי שהעובד יסדיר הדברים עם מעבידו בדרכי נועם וללא פניה לערכאות, אך במקרים שאין ברירה, סלולה הדרך לעובד לפנות לערכאות ולתבוע שם זכויותיו. נשאלת השאלה, האם במקרה כזה יכול המעסיק לפטר את העובד בטענה שהואיל והעובד פנה לבימ”ש הוא אינו מעוניין בו יותר, התשובה היא חד משמעית שאסור למעביד לפטר את העובד.

איסור זה נסמך בין היתר על סעיף 28א’ לחוק הגנת השכר, התשי”ח – 1958 אשר לפיו: “לא יפגע מעביד בשכרו של עובד, בקידומו או בתנאי עבודתו, ולא יפטרו מהעבודה, מחמת תביעה שהגיש העובד או ארגון העובדים…”.

זאת ועוד, בפסק דין שניתן לא מזמן בע”ע 1503/02 עופר יחיאלי נ’ חברת השמירה בע”מ, הבהיר בית הדין הארצי לעבודה הבהר היטב את עמדתו החד משמעית בנוגע לפיטורי עובד, עקב תביעה שהוא הגיש נגד מעבידו. שם, התובע עופר יחיאלי תבע את חב’ השמירה בגין טענה שהשכר שקיבל,  היה נמוך מהשכר שמגיע לו ע”פ הבטחה שקיבל ממעסיקו בעל פה, והן ע”פ הסכמים שונים שבהם התחייבה מעסיקתו לשלם לו שכר גבוה יותר ממה שקיבל.  מיד לאחר התביעה, פוטר העובד מהעבודה. בית הדין לעבודה פסק שמכיוון שהעובד לא תבע את המשך העסקתו, הוחלט להעניק לו פיצוי כספי בהתאם. מכאן שיתכן מאוד שלו היה תובע את המשך העסקתו היה ביה”ד נעתר לכך.

מסקנה: רצוי לסיים מחלוקת עם מעסיק מחוץ לכותלי ביהמ”ש, אך זכויותיו של עובד הן חזקות דיין ואף מגנות עליו מפני פיטורים כאשר המדובר בתביעה משפטית כנגד המעסיק.